"אם אהיה בשיא עוצמתי, לא יאהבו ולא יקבלו אותי"
היום קיבלתי טלפון. מהעבר השני נשמע קולה של הגננת: "הכל בסדר אל תדאגי! רק רציתי לעדכן אותך שהקטן נפל, על הסנטר, קיבל שפשוף אבל לא בכה, כמעט לא שמנו לב שמשהו קרה, הוא לא אמר כלום, החבר סיפר מה קרה לו."
"בטוח הכל בסדר?" עניתי, "הוא לא בכה?" תהיתי לעצמי..
"לא, גם עכשיו הוא לא בוכה, ילד גדול!".
כשפגשתי אותו הדבר הראשון שהוא אמר לי היה: "אמא אני בוגר, את רואה? לא בכיתי בכלל!"
לחיזוק תחושת ההתפעלות הוא גם קיבל מדבקה, הישג ראוי לשבח.
לפעמים לא ברור לנו איך בנינו הגנות בחיינו ומה גרם לרגשות להידחק פנימה, אבל במקרה הזה התאוריה הפכה הלכה למעשה. המסר היה ברור:
אם הצלחת לא לבכות כשכאב לך אתה בוגר, עשית משהו נכון!
אם ויתרת על חלק ממך שיכול לגרום לאחר אי נעימות - הצלחת!
כמטפלת אני בעיקר חושבת על המחיר שילד קטן, שלימים יהיה גבר, שילם.
הוא הבין שאם יעצור את ביטוי הכאב שלו ואת הבכי הוא יקבל ציון טוב.
הוא הבין שהוא צריך להתעלות מעל הקושי להתגבר ולהתבגר.
הוא הבין שהוא צריך לעצור משהו טבעי וספונטני בתוכו.
ביטוי של קושי וכאב שרצה לצאת, לא קיבל מקום.
חשבתי על מה הוא היה צריך לעשות בתוכו כדי לדחוק טוב טוב את הבכי פנימה, על השרירים שהפעיל לשם כך, על המילים שעודדו אותו לעצור ועל כל מה שאולי יעצב את התפיסה שלו לגבי חולשה.
היכן ארגיש אהוב? בבכי או בהתגברות?
כשמסרים כאלו חוזרים מספיק פעמים אנו לומדים לעצור את הרגש, לומדים לא לאכזב את הסביבה, לומדים לא להיפגע, סוגרים את הלב המרגיש ואת הקול שרוצה לזעוק, את הכאב בגוף.
אנו לומדים לאט לאט לחסום את התנועה הגופנית שעוזרת לרגש להשתחרר החוצה, אך מה שקורה הוא שבאותה נשימה אנו סוגרים גם את היכולת לאהוב ולחוש בעוצמה תחושות של הנאה ועונג בחיים.
כבוגרים אנו עשויים לפגוש חסימות רגשיות כחוויה ותחושה שבני הזוג שלנו לא יכולים להכיל את עוצמת הרגשות שלנו, שאנו צריכים להצטמצם על מנת להתאים.
כבוגרים אנו עשויים לשפוט את עצמנו על הרגש שעולה - לא נבין מדוע אנו עושים "עניין" מדברים פעוטים לכאורה ונבקר את עצמנו כאילו משהו באופן שבו אנו מגיבים לסיטואציות "לא בסדר", כאילו אנחנו צריכים להשתנות.
בגוף - אותם רגשות מודחקים עלולים להפוך לסימפטומים גופניים של חולי וכאב.
כשבני סיפר לי בהתלהבות על ההצלחה שלו קיוותי שמה שאומר לו יחלחל פנימה. אמרתי לו שזה בסדר גם לבכות כשכואב וזה לא עושה אותו בוגר פחות, אפילו להיפך, שמותר לו גם גם לבכות ממש בחוזק אם הוא ירצה, ושאני עדיין חושבת שהוא מדהים!, אני עדיין אוהב אותו.
בטיפול בקליניקה אנו מנסים ליצור מרחב דומה. מרחב מקבל ולא שופט, שיאפשר לרצונות, לקשיים ולכאבים שלא בוטאו מקום מחדש.
כשאנו מאפשרים שוב לרגשות לנוע חוזרת לנוע בתוכנו גם תחושת החיוניות והיכולת לחוש שוב בעוצמה את עצמנו. אולי יותר מכל אנו משנים את התפיסה שעליה גדלנו "שאם נהיה אנחנו בשיא עוצמתנו לא יאהבו ולא יקבלו אותנו".
במרחב בטוח בקליניקה בו רגשות, רצונות וחלומות יכולים להתגלות שוב ולקבל מקום - מתאפשרת חוויה של חיבור חדש ,לעצמנו ולאחר. ככל שיתאפשר יותר ביטוי נוכל לחוש את החיים כמלאים ומספקים והבחירות שלנו יהפכו מדויקות. נרגיש שאנו באמת מי שאנחנו במלואנו.
נרגיש שזה בסדר להרגיש בתוכנו רגשות שונים ולהביא אותם במערכות היחסים שלנו.
ואולי הדבר החשוב ביותר - נוכל להפוך להורים אשר מעבירים מסר שמעודד ביטוי רגשי וחיבור למי שאנחנו בכל הוויתנו, נוכל לאפשר לקטנטנים שלנו לגדול בקצב משלהם מבלי לוותר על אף חלק בתוכם.
נוכל לתת להם מה שלא תמיד נתנו לנו.
