טראומה, פוסט טראומה וטראומה התפתחותית
כאשר משהו בתוכנו ממשיך להגיב גם לאחר שהאירוע הסתיים...
אנשים רבים חושבים שטראומה היא רק אירוע קיצוני או מסכן חיים.
אך בפועל, טראומה אינה מוגדרת רק על ידי מה שקרה לנו, אלא גם על ידי האופן שבו החוויה נחוותה בגוף, במערכת העצבים ובנפש שלנו.
לעיתים מדובר באירוע חד־פעמי כמו תאונה, מחלה, אובדן, פגיעה או חוויה מפחידה.
ולעיתים מדובר בחוויות מתמשכות ועדינות יותר – ביקורת חוזרת, דחייה, בדידות, חוסר נראות, חוסר הגנה, קשרים פוגעניים או סביבה שבה נאלצנו להסתגל ולהחזיק לבד.
טראומה נוצרת כאשר החוויה גדולה מכפי שהצלחנו להכיל, לעבד או להתמודד איתה באותו רגע.
טראומה אינה רק זיכרון
כאשר אנו עוברים חוויה מאיימת או מציפה, הגוף ומערכת העצבים מתגייסים באופן טבעי כדי להגן עלינו.
תגובות כמו לחימה, בריחה, קיפאון או כניעה הן תגובות הישרדות חכמות שנועדו לשמור על חיינו.
כאשר החוויה חולפת ומתאפשר עיבוד מלא שלה, מערכת העצבים בדרך כלל חוזרת בהדרגה לאיזון.
אך כאשר החוויה הייתה גדולה מדי, ממושכת מדי, או כאשר היינו לבד איתה, חלק מתגובות ההגנה הללו עלולות להישאר פעילות גם לאחר שהאירוע הסתיים.
הגוף ממשיך להיות דרו ך, הנפש ממשיכה לצפות לסכנה.
ומערכות ההגנה ממשיכות לפעול גם כאשר אין בהן עוד צורך.
לכן אנשים רבים מוצאים את עצמם מגיבים בהווה לחוויות מן העבר, מבלי להבין מדוע.
כשהגוף זוכר
בספרו *"נרשם בגוף"* מתאר ד"ר בסל ואן דר קולק כיצד טראומה אינה נשמרת רק כסיפור או כזיכרון מודע.
החוויה הטראומטית נרשמת במוח ובמערכת העצבים ומשפיעה על האופן שבו אנו חווים את עצמנו, את גופנו ואת העולם סביבנו.
גם כאשר האירוע הסתיים מזמן, הגוף עשוי להמשיך להגיב כאילו הסכנה עדיין קיימת.
הדבר יכול להתבטא בדריכות מתמדת, במתח כרוני, בנשימה מוחזקת, בקושי להירגע, בניתוק רגשי, בהצפה רגשית או בתחושת חוסר ביטחון פנימית.
מנקודת המבט של הפסיכותרפיה הגופנית, החוויות הללו אינן רק זיכרון של העבר. הן ממשיכות להתקיים בהווה דרך דפוסי ההחזקה של הגוף, דרך הנשימה, היציבה, התנועה, מערכת העצבים והאופן שבו אנו חווים קשר עם עצמנו ועם אחרים.
הגוף אינו זוכר את הטראומה כסיפור. הוא זוכר אותה כחוויה.
לעיתים האדם כלל אינו מודע למאמץ המתמשך שהגוף משקיע בהחזקת אותן תגובות הגנה שנוצרו בעבר. עבורו זו פשוט הדרך שבה הוא רגיל לחיות.
טראומה התקשרותית – כאשר הפגיעה מתרחשת בתוך קשר
לא כל טראומה נוצרת בעקבות אירוע חד־פעמי.
לעיתים הפגיעות המשמעותיות ביותר מתרחשות דווקא בתוך מערכות היחסים המוקדמות שלנו.
כאשר ילד גדל בסביבה שבה צרכיו הרגשיים אינם נענים באופן עקבי, כאשר אין די ביטחון, נראות, הגנה או מקום לביטוי רגשי, הוא לומד להסתגל למציאות שבה הוא חי.
הוא עשוי ללמוד:
* להיות חזק כל הזמן
* לרצות אחרים
* לא להרגיש
* לא לבקש עזרה
* להחזיק לבד
* לוותר על צרכיו
* להסתיר את רגשותיו
אלו אינן החלטות מודעות, אלו דרכי הסתגלות חכמות שעזרו לילד לשמור על הקשר ועל תחושת הביטחון האפשרית עבורו באותה תקופה.
מה שנראה לעיתים כסימפטום, קושי או דפוס שמפריע לנו כיום, הוא פעמים רבות ניסיון של הגוף והנפש להגן עלינו בדרך היחידה שהכירו.
התגובות הללו אינן מעידות על חולשה או על פגם באדם. הן מספרות סיפור של הסתגלות, הישרדות וניסיון לשמור על קשר, ביטחון ושייכות בתנאים שלא תמיד אפשרו זאת.
אך לעיתים אותן אסטרטגיות ממשיכות ללוות אותנו גם בבגרות, ומשפיעות על מערכות היחסים שלנו, על הדימוי העצמי, על הבחירות שאנו עושים ועל היכולת שלנו להרגיש בטוחים בתוך קשר.
כאשר הטראומה ממשיכה לחיות בהווה
אצל חלק מהאנשים השפעות הטראומה אינן מתבטאות רק בזיכרון של האירוע, אלא גם בתסמינים המזוהים עם פוסט טראומה.
הם עשויים לחוות:
* פלשבקים וזיכרונות חודרניים
* סיוטים וחלומות חוזרים
* דריכות מתמדת
* התקפי חרדה או פאניקה
* תגובות בהלה מוגברות
* קשיי שינה
* קשיי ריכוז
* הימנעות ממקומות או מצבים מסוימים
* תחושות ניתוק מהגוף, מהרגשות או מהמציאות
* קשיים בתפקוד היומיומי
לעיתים נדמה כאילו הטראומה ממשיכה להתרחש גם בהווה, למרות שהאירוע עצמו כבר הסתיים.
חשוב לדעת שלא כל אדם שחווה טראומה יפתח פוסט טראומה.
לעיתים השפעותיה מופיעות בדרכים עדינות יותר – דרך חרדה, ביקורת עצמית, ריצוי, קושי בקרבה, בדידות, כאב כרוני או תחושת חוסר ביטחון מתמשכת.
טריגרים – כשהעבר פוגש את ההווה
אחד המאפיינים של טראומה הוא שהגוף אינו מגיב רק למה שקורה עכשיו.
לעיתים די במבט, בטון דיבור, בביקורת, בתחושת דחייה, בחוסר אונים או במצב שמזכיר במשהו את החוויה המקורית כדי להפעיל מחדש את מערכת ההגנה.
ברמה ההגיונית האדם יודע שהוא נמצא בהווה.
אך מערכת העצבים מגיבה כאילו האירוע מתרחש שוב.
לכן לעיתים אנו מגיבים בעוצמה שאינה תואמת את מה שקורה בפועל.
לא משום שאנחנו חלשים או רגישים מדי, אלא משום שהגוף מזהה דמיון לחוויה קודמת שטרם עובדה במלואה.
כיצד טראומה נשמרת בגוף?
טראומה יכולה להישמר ככיווץ והחזקה מתמשכים.
היא עשויה להופיע כמתח כרוני בכתפיים ובצוואר.
כנשימה מוחזקת.
כהתכווצות בבטן.
כתחושת קיפאון.
כקושי להרגיש.
או כתחושה מתמדת של דריכות ועומס.
לעיתים האדם כלל אינו מודע למאמץ העצום שהגוף משקיע בהחזקת מערכות ההגנה הללו.
עבורו זו פשוט הדרך שבה הוא רגיל לחיות.
ריפוי אינו מתרחש רק דרך הסיפור
מעבר לסיפור – העבודה עם החוויה החיה בגוף
אנשים רבים חוששים שטיפול בטראומה פירושו לחזור שוב ושוב אל האירוע הכואב ולחוות אותו מחדש.
לעיתים יש מקום לספר את הסיפור, לתת מילים לחוויה ולעבד חלקים מהעבר.
במקרים מסוימים העבודה אף כוללת חזרה אל זיכרונות משמעותיים מתוך רצון לאפשר להם להיחוות באופן חדש, בתוך מרחב בטוח ומחזיק.
יחד עם זאת, הריפוי אינו נשען רק על הסיפור עצמו.
טראומה אינה נשמרת רק בזיכרון המודע, אלא גם באופן שבו היא ממשיכה להתבטא בגוף, ברגשות, במערכת העצבים ובמערכות היחסים שלנו.
לכן בטיפול אנו מתעניינים לא רק במה שקרה, אלא גם באופן שבו החוויה נחווית ברגע הזה.
מה קורה בגוף כאשר הזיכרון עולה?
מה קורה בנשימה?
אילו רגשות מתעוררים?
האם מופיע כיווץ, קיפאון, הצפה או ניתוק?
העבודה עם החוויה הגופנית מאפשרת לפגוש את המקומות שבהם הטראומה עדיין חיה במערכת ולעבד אותם בהדרגה, מבלי להציף את האדם מחדש.
השלמת תגובות שנקטעו
בזמן טראומה הגוף מתגייס להגנה.
לעיתים הוא רוצה לברוח.
לעיתים להילחם.
לעיתים לקרוא לעזרה.
ולעיתים לקפוא.
כאשר התגובות הללו אינן יכולות להתממש במלואן, חלק מהאנרגיה שהתגייסה להגנה עשויה להישאר "פתוחה" במערכת.
העבודה הטיפולית מאפשרת לגוף, בהדרגה ובאופן בטוח, להשלים תהליכים שלא יכלו להתרחש בזמן האירוע.
דרך הקשבה לתחושות הגוף, לתנועה, לנשימה ולרגשות, ניתן לאפשר למערכת העצבים לעבד בהדרגה את מה שנותר בלתי פתור .
לא דרך כפייה, לא דרך הצפה, אלא דרך נוכחות, ביטחון וקצב המותאם לכל אדם.
ריפוי מטראומה מתחיל ביצירת תחושת ביטחון.
דרך הקשר הטיפולי, ההקשבה לגוף, פיתוח מודעות לתחושות ולרגשות והבנה של האופן שבו מערכת העצבים פועלת, ניתן בהדרגה ליצור חוויה חדשה.
העבודה הגופנית מאפשרת לפגוש את המקומות שבהם הטראומה עדיין חיה בגוף.
כאשר נוצרים התנאים המתאימים, הגוף יכול להתחיל להרפות מדפוסי ההגנה שכבר אינם נחוצים.
לעיתים הדבר מתבטא בהרפיה של כיווץ כרוני, בשינוי בדפוסי הנשימה, בהופעת רגשות שלא יכלו לקבל מקום בעבר או בתחושת חיות, נוכחות וזרימה שחוזרת בהדרגה לגוף.
זהו אינו "שחרור" חד־פעמי.
זהו תהליך שבו מערכת העצבים לומדת בהדרגה שהסכנה חלפה, ושניתן לחיות את ההווה מתוך יותר ביטחון, חופש וחיבור.
מה מאפשר התהליך?
עם הזמן אנשים רבים מדווחים על:
* יותר תחושת ביטחון ויציבות פנימית
* פחות דריכות וחרדה
* יכולת טובה יותר לווסת רגשות
* חיבור עמוק יותר לגוף ולעולם הרגשי
* שיפור במערכות יחסים
* פחות ביקורת עצמית ויותר חמלה עצמית
* תחושת חופש גדולה יותר להיות מי שהם באמת
הריפוי אינו מחיקה של העבר, הוא יצירת מערכת יחסים חדשה עם עצמנו, עם הגוף שלנו ועם סיפור חיינו.
התקווה שבריפוי
השפעותיה של טראומה עשויות ללוות אותנו שנים רבות.
לעיתים נדמה שהדריכות, החרדה, הקושי לסמוך, הביקורת העצמית או תחושת הניתוק הם פשוט חלק ממי שאנחנו.
אך הניסיון הקליני והידע המצטבר בתחום הטראומה מלמדים אותנו שגם לאחר שנים של התמודדות, שינוי הוא אפשרי.
המוח, הגוף ומערכת העצבים ממשיכים להשתנות לאורך החיים.
כאשר נוצרים התנאים המתאימים של ביטחון, קשר, הקשבה ונוכחות, מתאפשרת בהדרגה תנועה חדשה.
הגוף יכול ללמוד להרפות.
מערכת העצבים יכולה ללמוד לחוות יותר ביטחון.
וחלקים בתוכנו שנאלצו להסתתר, להתכווץ או להגן על עצמם במשך שנים, יכולים להתחיל לקבל מקום.
הריפוי אינו מחיקה של העבר ואינו שכחה של מה שהיה.
זהו תהליך של יצירת אפשרויות חדשות בהווה — יותר חופש, יותר בחירה, יותר חיבור לעצמנו ולאחרים.
בקליניקה אני מלווה אנשים המתמודדים עם השפעותיה של טראומה, פוסט טראומה וטראומה התקשרותית מתוך שילוב של פסיכותרפיה גופנית, עבודה עם מערכת העצבים והבנה מעמיקה של דפוסי התקשרות.
הטיפול מותאם באופן אישי לכל אדם, ונבנה בקצב המאפשר יצירת ביטחון, חיבור ומשאבים לצד עיבוד הדרגתי של החוויות והדפוסים שנוצרו לאורך השנים.
מטרת הטיפול אינה רק הפחתת סימפטומים, אלא יצירת חופש גדול יותר לחיות, להרגיש ולהיות בקשר עם עצמנו ועם אחרים.
