למה הגוף לא שוכח טראומה, גם כשהאירוע כבר הסתיים?
כיצד חוויות טראומטיות נרשמות בגוף ובמערכת העצבים, ומדוע אפשר גם ללמד את הגוף לחוות ביטחון מחדש.
"אני יודע שזה כבר נגמר... אז למה הגוף שלי עדיין מגיב?"
יש רגע כזה.
אתם נכנסים לחדר. מישהו מרים מעט את קולו.
ובתוך שבריר שנייה משהו בגוף משתנה.
הלב מתחיל לדפוק. הכתפיים מתכווצות. הנשימה נעצרת.
רק כעבור רגע הראש אומר: "זה לא קשור אליי."
אבל הגוף כבר הגיב.
או שאתם נוסעים בכביש. רכב בולם בפתאומיות. האירוע חולף בתוך שניות, אבל הידיים ממשיכות לרעוד.
או שמישהו מניח יד בעדינות על הכתף שלכם. עבור אדם אחר זו יכולה להיות מחווה נעימה, אבל אצלכם כל הגוף מתכווץ.
אם גם אתם שאלתם את עצמכם פעם:
"אני יודע שזה כבר מאחוריי... אז למה הגוף שלי עדיין מגיב כאילו הכול קורה עכשיו?"
זו שאלה שאני פוגשת שוב ושוב בקליניקה.
והתשובה מתחילה בהבנה חשובה: טראומה אינה נשמרת רק כסיפור שאנחנו זוכרים. היא יכולה להותיר את רישומה גם בגוף ובמערכת העצבים.
טראומה היא לא רק מה שקרה לנו
רבים חושבים שטראומה היא האירוע עצמו.
אבל שני אנשים יכולים לעבור אירוע דומה ולהיות מושפעים ממנו באופן שונה מאוד.
מנקודת המבט של הפסיכותרפיה הגופנית, טראומה אינה קשורה רק למה שקרה, אלא גם לאופן שבו הגוף והנפש חוו את מה שקרה, ולמשאבים שהיו זמינים לנו באותו רגע.
כאשר משהו גדול מדי, מפחיד מדי או מציף מדי קורה לנו, הגוף אינו עוצר כדי לחשוב.
הוא מגיב.
לפעמים הוא נלחם.
לפעמים הוא בורח.
לפעמים הוא קופא.
ולפעמים הוא מוצא דרכים אחרות להסתגל כדי שנוכל לעבור את מה שקורה.
באותו רגע, אלו אינן תגובות שגויות. להפך. אלו תגובות הישרדות שנועדו לשמור עלינו.
הקושי מתחיל כאשר הסכנה כבר חלפה, אבל הגוף ממשיך להתנהל כאילו היא עדיין כאן.
כשהאירוע הסתיים – הגוף לא תמיד יודע שזה נגמר
בספרו "נרשם בגוף", הפסיכיאטר וחוקר הטראומה בסל ואן דר קולק מתאר כיצד חוויות טראומטיות משפיעות לא רק על האופן שבו אנו זוכרים את מה שקרה, אלא גם על המוח, הגוף והאופן שבו אנו חווים את עצמנו ואת העולם.
בפסיכותרפיה הגופנית אנחנו נוהגים לומר שהגוף זוכר.
החוויה עשויה להמשיך להתבטא באופן שבו אנחנו נושמים, במתח השרירים, ביציבה ובתנועה, בתגובות למגע, בקרבה לאחרים וביכולת שלנו לחוש ביטחון.
לעיתים הסיפור אינו מופיע במילים או בתמונות.
הוא מופיע כמחנק בגרון, כיווץ בבטן, כתפיים שמתקשות להרפות, דריכות שאיננו יודעים להסביר – או דווקא כתחושת ניתוק, כאילו קשה להרגיש את הגוף בכלל.
מבחוץ הכול יכול להיראות "בסדר".
אבל בפנים הגוף עדיין מחזיק משהו ממה שהיה.
לא פעם, דווקא במהלך עבודה טיפולית עם הגוף – באמצעות מגע, נשימה, תנועה או הקשבה עדינה לתחושות – עשויים לעלות רגשות, זיכרונות או חוויות שלא היו נגישים קודם דרך המילים בלבד.
הגוף ממשיך לספר את הסיפור בדרכו.
למה הגוף ממשיך להגיב גם שנים אחרי?
אפשר לדמיין את מערכת האזעקה שלנו כמו גלאי עשן בבית.
כאשר פורצת שריפה, אנחנו רוצים שהגלאי יפעל מיד. הוא נועד להגן עלינו.
אבל דמיינו שלאחר שריפה שהתרחשה בבית, הגלאי נעשה רגיש כל כך שגם אדים מהקומקום מפעילים אותו.
אין עכשיו שריפה.
אבל האזעקה כבר פועלת.
כך יכולה לפעול גם מערכת העצבים לאחר טראומה. היא נעשית רגישה במיוחד לרמזים שעשויים להעיד על סכנה.
ריח.
קול.
מבט.
מגע.
טון דיבור.
לפעמים הגוף מגיב עוד לפני שהספקנו להבין למה.
המערכת אינה פועלת נגדנו. היא מנסה להגן עלינו על בסיס מה שלמדה בעבר.
הגוף אינו האויב שלנו.
גם כשהוא דרוך, מתכווץ, קופא או רוצה לברוח – כדאי לזכור שמתחת לתגובה הזו יש מערכת שמנסה לשמור עלינו.
למה כל כך קשה לשנות את זה?
דמיינו שאתם מטיילים ביער.
בפעם הראשונה כמעט שאין שביל.
אבל ככל שתעברו שוב ושוב באותו מסלול, הצמחייה תידחק הצידה, האדמה תתהדק והשביל יהפוך ברור יותר.
בשלב מסוים כמעט טבעי ללכת דווקא בו.
כך אפשר לחשוב גם על חלק מדפוסי התגובה של מערכת העצבים.
ככל שהגוף נדרש שוב ושוב להיכנס לדריכות כדי להגן עלינו, כך הדרך אל הדריכות נעשית מהירה, מוכרת ואוטומטית יותר.
אבל יש כאן גם אפשרות אחרת.
המוח ומערכת העצבים מסוגלים להשתנות וללמוד מתוך חוויות חדשות.
וכמו שנוצר שביל של דריכות, אפשר בהדרגה להתחיל לסלול גם שבילים חדשים – של ביטחון, ויסות וחופש גדול יותר לבחור כיצד להגיב.
השביל הישן אינו חייב להיעלם כדי שהחדש יוכל להתחזק.
לפעמים הטראומה מרחיקה אותנו מהגוף
טראומה אינה מתבטאת תמיד בדריכות.
לפעמים קורה כמעט ההפך.
אנחנו מפסיקים להרגיש.
קשה לדעת אם אנחנו רעבים או שבעים, עייפים או זקוקים למנוחה. קשה לזהות עצב, כעס או אפילו רצון.
יש אנשים שמתארים זאת בפשטות:
"אני חי בעיקר מהראש."
או:
"אני כבר לא יודע מה אני מרגיש."
הניתוק הזה יכול להיות דרך נוספת שבה הגוף והנפש מגינים עלינו מפני חוויה שהייתה גדולה או מציפה מדי.
לכן ריפוי מטראומה אינו רק ניסיון להפחית פחד ודריכות.
לעיתים הוא גם תהליך עדין של חזרה אל הגוף.
ללמוד שוב לזהות תחושות.
להרגיש מה נעים ומה לא.
לגלות מה אנחנו צריכים.
ובהדרגה, לחוות את הגוף פחות כמקום שצריך לברוח ממנו ויותר כמקום שאפשר לחזור אליו.
האם חייבים לחזור לאירוע הטראומטי כדי להחלים?
זו שאלה שאני נשאלת לא מעט.
אנשים חוששים שטיפול בטראומה יחייב אותם לספר שוב ושוב את מה שקרה או לחזור אל האירוע בעוצמה שתציף אותם מחדש.
לעיתים יש מקום לעבודה עם הזיכרון ועם סיפור האירוע, בהתאם לאדם ולגישה הטיפולית.
אבל לא תמיד זהו מוקד העבודה.
בפסיכותרפיה הגופנית אנחנו מקשיבים לא רק לסיפור שהאדם מספר במילים, אלא גם למה שמתרחש בגוף כאן ועכשיו.
לפעמים זו נשימה שנעצרת.
לפעמים רעד קטן.
לפעמים דחף לדחוף או להתרחק.
לפעמים כיווץ.
ולפעמים דווקא שקט.
המטרה אינה להכריח את הגוף להיזכר או להציף אותו, אלא לפגוש את מה שעולה בקצב שאפשר לשאת.
בתוך התנאים המתאימים, הגוף יכול בהדרגה לפגוש אפשרויות שלא היו זמינות בזמן האירוע: תנועה, בחירה, גבול, קשר וביטחון.
האם הגוף יכול ללמוד להרגיש בטוח מחדש?
כן. ודווקא כאן נמצאת בעיניי התקווה הגדולה בעבודה עם טראומה.
הריפוי לא תמיד מגיע ברגעים דרמטיים.
לפעמים הוא מגיע בשקט.
אדם שוכב על מיטת הטיפול.
במשך כמה רגעים כמעט לא קורה דבר.
ואז הנשימה מעמיקה מעט.
הלסת מתרככת.
הכתפיים שוקעות.
אולי עולות דמעות.
לא מפני שנזכרנו בעוד פרט מהעבר, אלא מפני שלרגע הגוף פוגש חוויה אחרת.
הוא כבר לא צריך להחזיק הכול לבד.
יש מישהו איתו.
יש זמן.
יש בחירה.
אפשר לנוח מעט.
הרגעים הקטנים האלה מרגשים אותי שוב ושוב, משום שהם מזכירים לי שהגוף אינו רק המקום שבו הטראומה השאירה את רישומה.
הגוף הוא גם מקום שבו יכולה להתחיל תנועה חדשה.
הטראומה אינה סוף הסיפור
במהלך השנים פגשתי אנשים שהגיעו לטיפול בתחושה שהגוף שלהם בגד בהם.
הם כעסו עליו.
פחדו ממנו.
לא הבינו מדוע הוא ממשיך להגיב למרות שהם יודעים שהסכנה כבר חלפה.
אבל לאט לאט אפשר להתחיל לראות את הגוף אחרת.
לא כאויב שצריך להשתיק, אלא כמערכת שניסתה – ולעיתים עדיין מנסה – לשמור עלינו.
ההבנה הזאת אינה מעלימה את הכאב, אבל היא יכולה לשנות את היחסים שלנו עם עצמנו.
ומתחת לדריכות, לקיפאון ולמנגנוני ההישרדות, ממשיך להתקיים גם כוח החיים.
לכן מטרת הטיפול אינה רק לפחד פחות או לסבול פחות.
המטרה היא שהגוף ירגיש בהדרגה בטוח מספיק כדי לחזור לחיים.
לנוח.
להרגיש.
לבחור.
ליצור קשר.
לאהוב.
לשמוח.
להיות נוכחים.
כי הריפוי אינו מחיקת העבר.
הוא האפשרות לחיות בהווה מבלי שהעבר ימשיך להרגיש כאילו הוא מתרחש עכשיו.
