היא הגיעה לפגישה שבורה, מיואשת "זה נגמר" היא אמרה, שוב פעם אני מוצאת את עצמי בקשר שבו אני רוצה יותר, רוצה עוד… עוד עומק עוד אהבה עוד... ושוב פעם עומד מולי גבר, חצוי, לא פנוי מספיק, לא נגיש.
נמאס לי לרצות את מי שלא רוצה אותי באותה עוצמה, באותו אופן.. לעולם לא אמצא.
נשימה עמוקה, מרגישה את הכאב שלה, בעיקר מהתחושה ששוב פעם היא נקלעת לאותו בור רגשי, לאותה הוכחה כי היא איננה ראויה לאהבה אמיתית, לכך שזה לא מנת חלקה בעולם.
אני יודעת שאם נמשיך לשוחח יעלו אותם הבנות שהגענו אליהם בתקופה האחרונה, והם רק יחזקו את התסכול שלה שהיא מדברת בלי סוף על הדברים, מבינה אך שום דבר לא משתנה באמת.
"תרצי שננסה היום משהו קצת אחר?" אני שואלת, היא מסכימה עייפה מהסברים, עצות ומילים.
אני מזמינה אותה להרגיש את הגוף שלה מונח על המזרן, את התמיכה שהוא יכול לתת לה, מזמינה אותה להרגיש את עצמה.
אני מבקשת את רשותה להניח יד, לתמוך במגע ומבקשת ממנה לחוש עוד ועוד את החמימות והנוחות, הגוף מתחיל להירגע, נשימה רגע להיות…
מבקשת ממנה לשתף כמה מילים על התחושה שלה "אני רואה אותו", היא אומרת "את הבור השחור הזה שאני מכירה בתוכי, הוא מבהיל אותי, אני מנסה בכל כוחותיי לא להרגיש אותו"
יש לו מקום בגוף? אני שואלת "מקום בגוף…, מה? אמממ כשאת אומרת את זה אני מרגישה אותו בסרעפת, כן הוא שם" "הוא עולה תמיד ברגעים של שקט, כשאין הסחות דעת, לפעמים אני חושבת שזה תחושת רעב, ואז אוכלת והוא נרגע אבל ברגע הבא של השקט, שלי לבד עם עצמי הוא עולה, הוא לא נעלם אף פעם.."
ומה יקרה אם תרגישי הוא אותו? אני שואלת "הוא יבלע אותי, הואת הוא גדול, הוא עצום הוא שואב הכל…."
אני מזמינה אותה להרגיש שוב את הנעימות מהמגע התומך, ולתת לה להתרחב בתוכה, שואלת אותה אם יש לה אפשרות עכשיו כאן להיפגש איתו, "אני מוכנה…, נראה לי שכאן זה בסדר בשבילי לנסות.." אני מזמינה אותה לצלול לתוכו לראות מה באמת יש שם.
אני מזמינה אותה להישאר קרובה לחוויה, למרקם המיוחד שיש בחוויה הזאת "כמו מה זה?" אני שואלת
"זה כמו חור, בור, חוסר עצום שאין דרך למלא אותו…" לפתע עולה תמונה של ילדה קטנה, בוכה מתוסכלת, אין לה מחשבות, היא לא יודעת להגיד מה היא רוצה או צריכה זה עוד לפני שהיא הכירה שפה, שפה של מילים, יש רק תנועה של ילדה עקשנית, עם חוסר עצום שלא יודע להיות מתווך החוצה..
ולפתע עולה דמות נוספת, היא, בדמותה שלה היום כבוגרת והיא מסתכלת על הילדה ומציעה לה כל דבר אפשרי על מנת לשפר את הרגשתה… והיא שמה לב שבכל פעם שהיא מציעה לה דבר מה רק מתעצם הפער בינה לבינה… בין היש המוצע לאין שקיים.
והיא מבינה שכך היא כמו הבוגרת מתנהלת בעולם בכל פעם שנתקלת היא בחוסר בתוכה או באחר היא מציעה דבר מה, לשנות, לתת, לעזור העיקר לא להרגיש את האין.
מזמינה אותה שוב לחוש את המגע, את הביטחון את הנוכחות שלי בצלילה העמוקה והאמיצה הזאת שלה פנימה.
תחושת העונג המתפזרת בגופה מייצרת לה מחשבה חדשה, "אולי רק אתן לה יד ואהיה איתה באין, מעולם לא חשבתי על האפשרות הזאת" "תני לה", אני מזמינה אותה לעשות זאת בדמיונה, ולפתע משהו בילדה נרגע, יש תנועה, שתיהן הולכות יחד בעלטה, באין הגדול אך הפעם יש תחושה של ביטחון יש מישהו שנמצא שם איתה באין והיא לא מפחדת יותר ממנו, והיא לא מרגישה שיש בו דבר מה שצריך לשנות או להיות אחרת
יש אין.
זה היה רגע מכונן בחייה, דמותה של הילדה והבוגרת נפגשו, רגע של צורך שלא היה ניתן למלא בשם דבר מלבד הנוכחות עם… יש קרבה לעצמה ולילדה שבתוכה, יש בפעם הראשונה בחייה אפשרות אמיתית להיות עם חוסר עם מה שאין מבלי לנסות לעדן, ליפות, לשפר ולמלא.
בפגישות הבאות היא הבינה שהדפוס הזה, מציאת גברים בחייה שמשקפים לה שוב ושוב מה שאין להם לתת לה והניסיון התמידי שלה לחצוב בליבם כדי שכן יוכלו, השאיר אותה שוב ושוב במגע עם מה שהתקשתה להיפגש איתו בתוך עצמה כל עוד "האין" היה בחוץ, האחר היה אשם, היה גורם למצב, והיא היתה קורבן לגורל.
היא הבינה שהיא חיפשה מבחוץ את מה שהיא היתה זקוקה לו מעצמה… וכל עוד לא נפגשה עם האין הממשי היא גם לעולם לא חוותה יש אמיתי, משהו שם היה צריך לקרות קודם.
בשבועות שלאחר מכן היא סיפרה שהיא שמה לב לכמה הרגלים בחייה שהשתנו, היא לא מרגישה יותר דחף לעשייה בכל פעם ששקט, היא לא מרגישה יותר צורך לאכול כשהבור הזה מבצבץ ועולה, היא כבר לא פוחדת ממנו יותר, היא כבר לא נבהלת, היא יודעת שבתוכו יושבת הילדה שזקוקה לנוכחות שלה, רק לנוכחות.
לאחר חודש היא פגשה אהבה חדשה, הפעם הוא היה משהו אחר, לא דומה לשום דבר שהיא הכירה קודם, לא היו בו חלקים חצויים הוא רצה אותה בכל מאודו, הוא היה היש בהתגלמותו.
נשמע פלא… אכן מופלא אך גם טבעי, כשאנחנו צוללים פנימה ומשנים את המערכת היחסים הפנימית שלנו עם חלקים בתוכנו מיד משתנות גם סיטואציות בחיינו ואנשים שתואמים את המקום שאנחנו נמצאים בו מגיעים אלינו לחיים, רק כשהיא יכלה באמת להכיר באין, בחוסר שבתוכה היא לא נזקקה לתזכורת מבחוץ שתמשיך ותשחזר עבורה את הפצע, השינוי התרחש מבפנים החוצה ודפוס שליווה את מערכות היחסים בחייה במשך שנים השתנה.
עם השנים הבנתי יותר ויותר מתוך תהליכיי האישיים והמקצועיים כי הרגע בו נוצר השינוי האמיתי תמיד יהיה רגע בו מתרחשת חוויה, התנסות חדשה, וכי כל הבנה שנשארת ברמת השכל, אינה מצליחה לחולל שינוי ממשי.
התהליך בפסיכותרפיה גופנית מזמין את האדם לשינוי חוויתי של התנסויות בחייו, הערוצים החוויתים כגון מגע, תשומת לב פנימה אל הגוף בשילוב עם שיחה יוצרת אינטגרציה בין כל הרבדים המרכיבים אותנו המחשבה, הרגש, והרובד הפיזי כמו כן כמו במקרה הנ"ל ישנם חוויות טרום ורבליות בתוכנו שהשפה אינה יכולה להגיע אליהן העבודה דרך הגוף מאפשרת את הנגישות אליהם ואת המילה החדשה שתנבע מהחוויה ותשלים אותה.
כל הגוף משתתף בחוויה ולכן גם השינוי קורה בכל הגוף, בכל ההוויה שלנו.
אורטל בר