Identity in Transformative Times Construction, Deconstruction, Reconstruction זהות בזמנים משתנים בנייה, פירוק, ובנייה מחדש ב- 7.9.23 התקיים הקונגרס ה-18 הבינלאומי בפסיכותרפיה גופנית בעיר סופיה שבבולגריה, אם אצטרך לתמצת במשפט אחד את המסע הזה בטח אגיד: חוויה בלתי נשכחת! כל כך הרבה היבטים שאליהם אני מתחברת: קהילתיות, מחקר, מפגש בין תרבותי, וכמובן שפע של פסיכותרפיה גופנית. בסקירה הבאה אשתף ואנסה לסכם את הרשמים שלי מהכנס, כמובן שלא אוכל לכסות את המנעד הרחב של הסדנאות, ההרצאות והפאנלים שהתקיימו שם אבל כן אספר על אלו שנכחתי בהם בתקווה שתקבלו טעימה ומושג על אופי ותוכן החוויה. נחתנו בבולגריה יום לפני תחילת הקונגרס, האווירה האחרת לרגע ממה שקורה כאן בארץ בייחוד בתקופה זו, השמיים הבהירים ואפס אחוזי הלחות שהיו בסופיה, עיר הבירה מוקפת ההרים, היו שינוי מרענן מתל אביב שלנו. הגוף התחיל להסתגל לו אט אט לתנאים סביבתיים של שקט, שקט מחשש לפיגועים ושקט ממחאות, וזה מעניין איך ההיבט הזה של תנאים סביבתיים היה גם אחד הנושאים העיקריים שבהם עסק הכנס: כיצד הסביבה שלנו משפיעה על הגוף נפש שלנו ועל התפתחותם או לא של גנים מסוימים שאיתם הגענו לעולם, וכמובן הזהויות שאנו מפתחים בחיינו ובפרט בזמנים משתנים כמו מגפת הקורונה שהגיחה לעולם והשפיעה כמעט על כל תחום בחיינו. יום חמישי ה-7.9 היום הראשון התכנסות, הכרת המקום, ומפה כדי לנווט בחלל העצום של האוניברסיטה בסופיה, בבניין הראשי התקיימו רב ההרצאות דברי פתיחה והצגת הכנס השתלבו רקדנים בולגרים שחשפו אותנו למיטב מסורת הריקודים והשירה שלהם, זה היה קסום והוסיף תיבול מעניין אל המילים וההתרגשות של הפתיחה.

בחודשיים שלפני תחילתה של שנה חדשה אני מרגישה תדר מיוחד כזה שאין דומה לו במהלך השנה, בעולם שלי התדר הזה מושפע מההתקרבות אל חודש הסליחות והאווירה של חשבון נפש והסתכלות על תקופת זמן ועל בחירות בחיי, הסתכלות זו תמיד שם אבל בזמן הזה היא מקבלת נפח מיוחד.

היא הגיעה לפגישה שבורה, מיואשת "זה נגמר" היא אמרה, שוב פעם אני מוצאת את עצמי בקשר שבו אני רוצה יותר, רוצה עוד… עוד עומק עוד אהבה עוד... ושוב פעם עומד מולי גבר, חצוי, לא פנוי מספיק, לא נגיש. נמאס לי לרצות את מי שלא רוצה אותי באותה עוצמה, באותו אופן.. לעולם לא אמצא. נשימה עמוקה, מרגישה את הכאב שלה, בעיקר מהתחושה ששוב פעם היא נקלעת לאותו בור רגשי, לאותה הוכחה כי היא איננה ראויה לאהבה אמיתית, לכך שזה לא מנת חלקה בעולם. אני יודעת שאם נמשיך לשוחח יעלו אותם הבנות שהגענו אליהם בתקופה האחרונה, והם רק יחזקו את התסכול שלה שהיא מדברת בלי סוף על הדברים, מבינה אך שום דבר לא משתנה באמת. "תרצי שננסה היום משהו קצת אחר?" אני שואלת, היא מסכימה עייפה מהסברים, עצות ומילים. אני מזמינה אותה להרגיש את הגוף שלה מונח על המזרן, את התמיכה שהוא יכול לתת לה, מזמינה אותה להרגיש את עצמה. אני מבקשת את רשותה להניח יד, לתמוך במגע ומבקשת ממנה לחוש עוד ועוד את החמימות והנוחות, הגוף מתחיל להירגע, נשימה רגע להיות… מבקשת ממנה לשתף כמה מילים על התחושה שלה "אני רואה אותו", היא אומרת "את הבור השחור הזה שאני מכירה בתוכי, הוא מבהיל אותי, אני מנסה בכל כוחותיי לא להרגיש אותו" יש לו מקום בגוף? אני שואלת "מקום בגוף…, מה? אמממ כשאת אומרת את זה אני מרגישה אותו בסרעפת, כן הוא שם" "הוא עולה תמיד ברגעים של שקט, כשאין הסחות דעת, לפעמים אני חושבת שזה תחושת רעב, ואז אוכלת והוא נרגע אבל ברגע הבא של השקט, שלי לבד עם עצמי הוא עולה, הוא לא נעלם אף פעם.." ומה יקרה אם תרגישי הוא אותו? אני שואלת "הוא יבלע אותי, הואת הוא גדול, הוא עצום הוא שואב הכל…." אני מזמינה אותה להרגיש שוב את הנעימות מהמגע התומך, ולתת לה להתרחב בתוכה, שואלת אותה אם יש לה אפשרות עכשיו כאן להיפגש איתו, "אני מוכנה…, נראה לי שכאן זה בסדר בשבילי לנסות.." אני מזמינה אותה לצלול לתוכו לראות מה באמת יש שם. אני מזמינה אותה להישאר קרובה לחוויה, למרקם המיוחד שיש בחוויה הזאת "כמו מה זה?" אני שואלת "זה כמו חור, בור, חוסר עצום שאין דרך למלא אותו…" לפתע עולה תמונה של ילדה קטנה, בוכה מתוסכלת, אין לה מחשבות, היא לא יודעת להגיד מה היא רוצה או צריכה זה עוד לפני שהיא הכירה שפה, שפה של מילים, יש רק תנועה של ילדה עקשנית, עם חוסר עצום שלא יודע להיות מתווך החוצה.. ולפתע עולה דמות נוספת, היא, בדמותה שלה היום כבוגרת והיא מסתכלת על הילדה ומציעה לה כל דבר אפשרי על מנת לשפר את הרגשתה… והיא שמה לב שבכל פעם שהיא מציעה לה דבר מה רק מתעצם הפער בינה לבינה… בין היש המוצע לאין שקיים. והיא מבינה שכך היא כמו הבוגרת מתנהלת בעולם בכל פעם שנתקלת היא בחוסר בתוכה או באחר היא מציעה דבר מה, לשנות, לתת, לעזור העיקר לא להרגיש את האין. מזמינה אותה שוב לחוש את המגע, את הביטחון את הנוכחות שלי בצלילה העמוקה והאמיצה הזאת שלה פנימה. תחושת העונג המתפזרת בגופה מייצרת לה מחשבה חדשה, "אולי רק אתן לה יד ואהיה איתה באין, מעולם לא חשבתי על האפשרות הזאת" "תני לה", אני מזמינה אותה לעשות זאת בדמיונה, ולפתע משהו בילדה נרגע, יש תנועה, שתיהן הולכות יחד בעלטה, באין הגדול אך הפעם יש תחושה של ביטחון יש מישהו שנמצא שם איתה באין והיא לא מפחדת יותר ממנו, והיא לא מרגישה שיש בו דבר מה שצריך לשנות או להיות אחרת יש אין. זה היה רגע מכונן בחייה, דמותה של הילדה והבוגרת נפגשו, רגע של צורך שלא היה ניתן למלא בשם דבר מלבד הנוכחות עם… יש קרבה לעצמה ולילדה שבתוכה, יש בפעם הראשונה בחייה אפשרות אמיתית להיות עם חוסר עם מה שאין מבלי לנסות לעדן, ליפות, לשפר ולמלא. בפגישות הבאות היא הבינה שהדפוס הזה, מציאת גברים בחייה שמשקפים לה שוב ושוב מה שאין להם לתת לה והניסיון התמידי שלה לחצוב בליבם כדי שכן יוכלו, השאיר אותה שוב ושוב במגע עם מה שהתקשתה להיפגש איתו בתוך עצמה כל עוד "האין" היה בחוץ, האחר היה אשם, היה גורם למצב, והיא היתה קורבן לגורל. היא הבינה שהיא חיפשה מבחוץ את מה שהיא היתה זקוקה לו מעצמה… וכל עוד לא נפגשה עם האין הממשי היא גם לעולם לא חוותה יש אמיתי, משהו שם היה צריך לקרות קודם. בשבועות שלאחר מכן היא סיפרה שהיא שמה לב לכמה הרגלים בחייה שהשתנו, היא לא מרגישה יותר דחף לעשייה בכל פעם ששקט, היא לא מרגישה יותר צורך לאכול כשהבור הזה מבצבץ ועולה, היא כבר לא פוחדת ממנו יותר, היא כבר לא נבהלת, היא יודעת שבתוכו יושבת הילדה שזקוקה לנוכחות שלה, רק לנוכחות. לאחר חודש היא פגשה אהבה חדשה, הפעם הוא היה משהו אחר, לא דומה לשום דבר שהיא הכירה קודם, לא היו בו חלקים חצויים הוא רצה אותה בכל מאודו, הוא היה היש בהתגלמותו. נשמע פלא… אכן מופלא אך גם טבעי, כשאנחנו צוללים פנימה ומשנים את המערכת היחסים הפנימית שלנו עם חלקים בתוכנו מיד משתנות גם סיטואציות בחיינו ואנשים שתואמים את המקום שאנחנו נמצאים בו מגיעים אלינו לחיים, רק כשהיא יכלה באמת להכיר באין, בחוסר שבתוכה היא לא נזקקה לתזכורת מבחוץ שתמשיך ותשחזר עבורה את הפצע, השינוי התרחש מבפנים החוצה ודפוס שליווה את מערכות היחסים בחייה במשך שנים השתנה. עם השנים הבנתי יותר ויותר מתוך תהליכיי האישיים והמקצועיים כי הרגע בו נוצר השינוי האמיתי תמיד יהיה רגע בו מתרחשת חוויה, התנסות חדשה, וכי כל הבנה שנשארת ברמת השכל, אינה מצליחה לחולל שינוי ממשי. התהליך בפסיכותרפיה גופנית מזמין את האדם לשינוי חוויתי של התנסויות בחייו, הערוצים החוויתים כגון מגע, תשומת לב פנימה אל הגוף בשילוב עם שיחה יוצרת אינטגרציה בין כל הרבדים המרכיבים אותנו המחשבה, הרגש, והרובד הפיזי כמו כן כמו במקרה הנ"ל ישנם חוויות טרום ורבליות בתוכנו שהשפה אינה יכולה להגיע אליהן העבודה דרך הגוף מאפשרת את הנגישות אליהם ואת המילה החדשה שתנבע מהחוויה ותשלים אותה. כל הגוף משתתף בחוויה ולכן גם השינוי קורה בכל הגוף, בכל ההוויה שלנו. אורטל בר

"אני רק רוצה לא לסבול…" זו תשובתם ושאיפתם של לא מעט מטופלים שמגיעים אליי. בין עם זה בעקבות משבר נקודתי, או ילדות מורכבת נראה כי אין האפשרות להאמין שהחיים לא רק יכולים להיות נטולי סבל אלא עשויים מאושר, חיוניות, פריחה ומימוש, אינה קיימת עבורם. מדוע יש מאיתנו שמאמינים שאושר הוא לא מנת חלקם, שרגעי שמחה הם רק רגעים ולא מצב שיכול להפוך לדרך חיים, שתמיד יכול להיות גרוע יותר אך אף פעם לא טוב יותר? שתי סיבות עיקריות לכך: **פחד מהחיים** האחת שבילדותנו לא חווינו מספיק חוויות בטוחות בתוך הקשרים המשמעותיים שלנו אשר אפשרו לחיות שבתוכנו לבוא לידי ביטוי באופן מלא. דרישות נוקשות מצד הסביבה, חוסר במגע וחום, או התערערות של הקרקע בגיל מוקדם כגון מעבר לארץ אחרת יכולים להכניס אותנו למצב הישרדותי, בו החיים והכוחות המופלאים שאיתם נולדנו אט אט מצטמצמים ובמקומם נבנים דפוסים של הגנות והישמרות ממה "שעלול" לקרות. אותם דפוסים שהגנו עלינו ואפשרו לנו להמשיך ולתפקד בעולם הם גם בעלי מחיר כבד, מחיר שבו אמנם מצטמצמת האפשרות לחוש את הקושי או רגשות אחרים בלתי ניתנים להכלה, אך מכיוון שאין לנו אפשרות לצמצם את הלב ובו זמנית להשאיר אותו פתו, תחושות של שמחה הנאה ועונג מצטמצמות אף הן. אם במשך שנים רבות הלכנו והצטמצמנו, נתקשה לאפשר לעצמנו לחזור ולהרגיש טוב אמיתי מהחיים שוב נשכח את האושר האפשרי שזו הדרך היחידה עבורנו להמשיך בחיים. **לדעת בעצמנו את הדרך** סיבה נוספת ומשמעותית לא פחות היא חוויה בה אנו נחשפים לרגעים עמוקים של חיבור, אושר, ביטחון, שמחה, ביטחון עצמי גבוה והרגשה שהדברים מדויקים ונכונים עבורנו… אך תחושה כי משהו קרה בחוץ שאפשר לזה לקרות, שהיה אחראי לאושר ולחוזק שלי, מזל, רגע חסד, מישהו או משהו חיצוני שיצר עבורנו את התחושות האלו ועוד… כאשר הראייה היא כזאת איננו יכולים לנכס לעצמנו את הכוח ליצור רגעים ותנאים לכך בחיינו, איננו יודעים את הדרך להגיע לשם שוב והרגעים האלו נשארים בגדר רגעי חשיפה לפוטנציאל גדול שגלום בעצמנו ובחוויית החיים. היום, אני יודעת ומאמינה שרגעי חיבור, שמחה, עונג יכולים להפוך לחווית חיים דומננטית. חוויה שיש בה גם רגעים של קושי והתמודדות אך הם נחווים כהזדמנות לגדילה והעמקה של ההתרחבות האור בתוכנו. וזה תלוי בכך שנמצא שוב ושוב במרחבים בטוחים אשר מאפשרים לנו להתחבר לאיכויות האלו ולשהות בהם בכל פעם זמן רב יותר. זה תלוי בכך שאנו מלמדים את המערכת שלנו מחדש שכעת יש שלב בו אפשר להרפות את חיי המאבק עם עצמנו, שלאחר שנים של הישרדות אושר מעצמנו ומהחיים הוא אפשרי! ששפע רוחני וגשמי הוא דבר שאנו ראוים לו וזה אפשרי כן.. גם עבורנו בלא תלות לנסיבות חיינו. ואז ישנה גם דרך, דרך שאפשר לרכוש בעזרת ליווי נכון ובעזרת הכוחות הפנימיים שמתגלים מחדש לייצר לנו שוב ושוב את חווית החיים הזאת, דרך שבה אנו לומדים לזהות מה מוציא אותנו מרגעי החיבור ומה מחבר אותנו לשם שוב…, לומדים להפריד בין עיקר לטפל ומצלחים יותר ויותר להישאר מחוברים למרכז פנימי שלא מטולטל מכל שינוי קטן. אורטל בר

כותבת לא מעט על ההרגשה שמשהו מרגיש לא מדויק אצלנו בחיים, בשנים האחרונות אני חוקרת מתוך מסעי האישי ומקרים של אנשים שמגיעים אליי לקליניקה לא שבעי רצון מחייהם, מדוע ואיך ישנם רגעים שההחלטות והבחירות שלנו מרגישות נכונות אל מול רגעים שמשהו לא בדיוק "בול"? אלו תנאים מאפשרים את החוויה שמשהו מרגיש מדויק? ההרגשה הזאת שמשהו לא מדויק היא תחושה שעבור אנשים מסוימים מעוררת תסכול רב, זה נובע בעיקר מתוך הידיעה איך זה הרגיש במקומות שזה כן היה כך, מהרגע שנחשפנו לתחושת הדיוק ולהרגשה שהכל "נופל" למקום הנכון נחתור ונחפש להגיע לשם שוב, קרוב לוודאי שנתקשה להתפשר ולהסתפק "בכמעט". אחד התנאים שמצאתי המאפשרים לנו להרגיש את תחושת הדיוק הוא כאשר אנו מתבוננים על החלקים המרצים שלנו, אלו חלקים שגורמים לנו להחליט החלטות מתוך שיקולים של איך זה "צריך" להיות, מפחד לאכזב אחרים, מתחושה שאנחנו לא סומכים על מה שאנחנו מרגישים וצרכים. לעיתים השיקולים האלו כל כך מנהלים את חיינו שאפילו נתקשה באמת להרגיש ולדעת מה הרצון האמיתי שלנו בתוך הסיטואציה ולמה אנו זקוקים שם מעצמנו ומהסביבה. כשיש קושי במערכות יחסים בחיינו, או בתחומים כמו עבודה רצוי לעצור רגע ולשאול: אם אני משתיקה את כל הקולות מסביב, את מה "צריך" ושואלת אם הכל היה אפשרי מה אני רוצה שיקרה? מה אני צריכה? זה מרגיש לי נעים ונוח? אם אני מדמיינת את עצמי ממשיכה להיות במצב הזה איך זה מרגיש? רגע כזה של עצירה ושאילת שאלות פשוטות מחבר אותנו לרובד עמוק יותר בתוכנו ויש בכוחו לשנות עבורנו את כל כל הסיטואציה, את האופן בו אנו ממוקמים בתוכה ואת המטרות שנציב לעצמנו להמשך הדרך. לעיתים זה מפחיד לחשוב שאם נביא את הרצון שלנו לידי ביטוי תהיה לו תוצאה טובה, בייחוד כשזה נוגד את הרצון של אחרים מאיתנו, אך אם לא נעז לא נגלה את ערכו הגדול ואת ההשפעה המדהימה ומעוררת ההשראה שיכולה להיות לו על הסביבה. אחת מהדרכים שאני מאוד אוהבת בתהליכים שלנו אשר יכולים לגלות לנו את הרצון האותנטי שלנו היא היכולת לעצור במקום בטוח ולא שיפוטי ולהזמין להעביר את תשומת הלב שלנו מהבחוץ וממה שמצפים מאיתנו לפנימה, אל הגוף ואל החוויה שלנו את עצמנו מבפנים, לרב לא נרגיש שיש לנו בכלל זכות לעצור רגע ולבדוק מהם הרצונות שלנו בתוך קשר, בתוך סיטואציית חיים, אך כשאנחנו מקדישים לזה זמן באופן יזום משהו אחר מתאפשר, נוצרת בהירות, יכולת לקחת אחריות על הבחירות שלנו בחיים, תהליך קבלת ההחלטות נעשה יותר קל ואולי הכי חשוב אנו מתחילים להרגיש מרוצים, מלאי סיפוק מהתחושה שבחרנו משהו שהולם את הרצון הפנימי והכמיהות שלנו. לעיתים לא ניתן לממש כל רצון שעולה בנו אבל עצם ההכרה בו יוצרת חוויה אחרת בתוכנו, של לגיטמציה, חיבור לעצמנו ויכולת לשחרר את מה שלא מתאים לנו ובכך לפנות מרחב לדברים שיותר מדויקים לנו לנכוח יותר בחיינו. אם התוכן הזה מהדהד לך, אם נמאס לך לרצות והיית רוצה לעבוד על המחסומים בדרך החוסמת אותך מלהיות את במלואך את מוזמנת לפנות אלינו ולקבל פרטים נוספים על התהליך המיוחד הזה.

לפני כעשור, כשחוויתי תחושת חרדה לראשונה, עלה בי פחד מטורף ממה שקרה, ממה שעלה. עוד לא ידעתי אז בדיוק שככה קוראים לזה, שזו חרדה, אבל אדם חכם שפגשתי בדרך אמר לי: "אנשים בחיפוש תמידי אחד האמת, על עצמם, על החיים, אבל ברגע שהם סוף סוף נפגשים איתה, הם כל כך נבהלים שהם בורחים ממנה כל עוד נפשם בם" על איזה אמת הוא דיבר? תהיתי לעצמי כשכל כולי רק רוצה להיפטר מתחושת ההתערערות הנוראית הזאת, מחווית אובדן השליטה והפחד הגדול, מחוסר הידיעה לגבי מה שמתרחש כאן עכשיו בגופי ובנפשי. תהיתי אם ישנה איזה אמת שם בכל זאת, אולי כי הוא היה חכם והאמנתי שיש משהו בדבריו. בגוף משהו הדהד נכון, אבל הייתי עדיין רחוקה מלהבין מהי אותה אמת. כמה שנים לאחר מכן פגשתי אדם חכם אחר שדיבר על אנשים רגישים, ואיך לרגעים משהו בהגנות שלהם מתפרק, בעיקר מתפרקת האשליה שהם בני אלמוות, שלהם זה לא יקרה, שהם ישארו בריאים עד יומם האחרון ושכל אהוביהם יהיו לצידם תמיד. ברגעים האלו בה מתפרקת אותה אשליה אנו עשויים לחוות חרדה. רובנו מנסים בכל דרך לא להרגיש את ההבנות האלו והתחושות האלו (שברגעי החרדה לא מופיעות תמיד כמחשבות מודעות). אנחנו נעזרים בכדורים, משקיטים את תחושות הגוף, ומסיחים את עצמנו בכל דרך מהמפגש המאיים הזה. אך אם נבין את החרדה נכון נראה כי טמונה בה יכולת גדילה מופלאה. גדילה מתרחשת כאשר יש לנו מפגש עם חלקים שאנו פחות מאפשרים להם ביטוי בחיים שלנו, חלקים בהם אנו פגיעים וחשופים, חלקים שבעבר לא היה להם מקום ותוקף להיות והפכו להיות בצל. החלקים האלו עשויים להיות גם רצונות או חששות שנדחקו הצידה. הם לא נעלמו לשום מקום הם נשארו בתוכנו ככמיהות שמבקשות לחזור ולהתבטא שוב . חרדה היא רגע בה עצמי פנימי יותר, אותנטי יותר מבקש להתגלות ולהיות נוכח יותר בחיינו. באחת הפעמים שהסכמתי לשמוע מה החרדה באה להגיד לי הבנתי שהיא אומרת לי שאני נמצאת במקום שהוא לא מדויק לי, שאני נשארת במקום הזה כי אני פוחדת לאבד את המוכר, אבל בתוכי קיים רצון אחר. יכולתי פתאום להסתכל לרצון הזה בעיניים ולאפשר לחרדה, שנחוותה לי כמו צירי לידה ללדת אותו החוצה לעולם. יכולתי גם לראות את הפחד האמיתי לשנות, לקום וללכת ממה שאני מכירה אבל גם את הרצון האמיתי שלא יכול יותר להישאר חבוי, שמבקש ביטוי, אותו רצון שכל כך פחדתי מהמפגש איתו. וברגע הזה הרעד ותחושת ההתפרקות הפכו להבנה שמבנה ישן בתוכי מתפרק על מנת להיבנות שוב מדויק יותר, נכון יותר למי שאני ורוצה להיות. לעיתים ברגעי חרדה, כשהסבל בלתי נסבל, קשה לקרוא או לשמוע דברים שמדברים על המסר שבקושי, על האפשרות לגדול ממנו, על מהות. זה הרי מרגיש כל כך רחוק מהחוויה הגופנית והנפשית. בחוויה הגופנית והנפשית יש אובדן שליטה, אימה, רעד ותחושת סכנה. אין תחושה של אמת גדולה יותר או מסר עמוק יותר באותו רגע ממש. וכן, בהתקף חרדה אנחנו רוצים לחפש דרכים להשיב את המערכת לאיזון ולחזק את תחושת הביטחון בתוכנו, להקל על עצמנו, אבל אם לא נקשיב למסר העמוק יותר של החרדה , למשהו בתוכנו שקורא למפגש עמוק וכנה יותר - החרדה תנהל את חיינו, ותחליש אותנו מיום ליום. התהליך בפסיכותרפיה גופנית עובד בשני מישורים: -מתן כלים פרקטיים להתמודד עם החרדה בזמן אמת, כלים שעוזרים לנו לווסת את התסמינים הפיזיים ולהחזיר את תחושת השליטה לגוף. בעזרתם אנו יכולים לחוש שאנו מנהלים את החרדה ולא היא אותנו. -עבודה במישור עמוק יותר ותהליכי שמאפשר מפגש בטוח עם הקונפליקטים שיוצרים בתוכנו את תגובת החרדה. זמן ותהליך בטוח להכיר ולהתחבר לחלקים בתוכנו, רצונות, חששות, מתוך בחירה שלנו - מזמין את החרדה להופיע פחות, או בכלל לא, מכיוון שהיא תדע שאנחנו עושים לה מקום אמיתי להיות.